תופעת האובדנות בקרב ילדים ומתבגרים ותפקידו החשוב של המבוגר כמקדם חוסן
מאת: נירה ציפין, מנהלת השירות הפסיכולוגי החינוכי באורנית.

חשד להתאבדותו של תלמיד בעת האחרונה הציף את כולנו בתחושות של הלם, זעזוע, חרדה ודאגה. קטיעה שכזו של רצף החיים בגיל כה צעיר, מעלה באופן טבעי שאלות רבות, בקרב מבוגרים וילדים כגון: מי בסביבה הקרובה לי נמצא בסיכון להתאבדות? האם זה יכול לקרות גם אצל האנשים הקרובים לי ביותר?

הורים ואנשי חינוך מתלבטים לעיתים קרובות בעניין הדיבור המפורש עם ילדים ובני נוער אודות תופעות של פגיעה עצמית והתאבדות. לעיתים קרובות ישנו חשש כי עצם הדיבור על האירועים יציבו אותם במרכז, יאדירו אותם ויעודדו אותם. לצד זה, לנו כמבוגרים המשמעותיים בחייהם של הילדים תפקיד חשוב ביותר בתיווך ובהסברת האירועים המתרחשים בסביבה. ככל שאירועים אלה מורכבים יותר כך תפקידנו משמעותי יותר.

הזדמנות טבעית להתערבות, מחזקת התמודדות באמצעות העברת מסרים מקדמי חוסן שמסייעים בבניית כוחות נפש פנימיים. למסרים הללו יש את היכולת "להצטבר" ולהוות גורם משמעותי ש"יטה את הכף" לכיוון של התמודדות טובה ונכונה יותר.

כדי לנהל שיחה נכונה על תופעת האובדנות, יש להכיר ולהבין את הדרך הנכונה לקיום השיחה. שני עקרונות חשובים הם: הימנעות מחשיפת פרטי הפרטים לגבי דרך הביצוע של ההתאבדות וכן- הימנעות מתיאור מפורט של המתאבד ומהלך חייו וזאת, כדי למנוע האדרה של המעשה האבדני. מובן, שאין לנו שליטה על מה שמוצג באמצעי התקשורת, אך מוטלת עלינו החובה לצמצם את החשיפה של ילדים ולתווך אירועים קשים בצורה אחראית, שתסייע להם להתמודד עמם. המטרה היא לאפשר שיח פתוח ושאילת שאלות ולהציג בפני הילדים פתרונות אלטרנטיביים למצבי המצוקה, תוך שלילת מעשה התאבדות, כפתרון.

התאבדות מתרחשת עקב שילוב של סיבות הקשורות לנסיבות ואירועי חיים, לצד מאפיינים אישיותיים וקיומם/היעדרם של גורמי תמיכה. חשוב לדעת כי ילדים עם התנהגות אובדנית בגיל צעיר סובלים לרוב מדיכאון. אצל ילדים צעירים, בשונה ממתבגרים, הדיכאון לא תמיד מתבטא בעצב, אלא בגילויי התנהגות כמו עצבנות, התקפי זעם, חוסר שקט, חוסר שביעות רצון , נטייה לריב וסימפטומים גופניים שאין להם הסבר רפואי. תופעה נוספת היא היעדר זהירות, ונטייה למעורבות בתאונות ופציעות.

דיכאון היא מחלה, שפוגעת בחשיבה, ברגש ובהתנהגות. דפוסי החשיבה של הילד הדיכאוני נעשים מאד שליליים והוא נוטה לשפוט עצמו בחומרת יתר, מפחית מערכו ומהישגיו, מפחית מערכם של אנשים אחרים ורואה את העתיד באופן קודר. ילדים במצב זה, מרבים לחשוב על המוות ולעתים מתכננים התאבדות. סימני הדיכאון מגוונים והם ניתנים לאיתור אם קיימת מודעות של הסביבה לאפשרות זו. אין צורך לחפש סימנים של כל המצבים שתוארו, די בשינוי משמעותי בהתנהגות ובמצב הרוח של הילד או המתבגר, בצרוף של שניים - שלושה סימנים מהרשימה כדי לרמוז על אפשרות שהילד לוקה בדיכאון ושהוא זקוק לעזרה מקצועית.

חשוב כי הורים יתנו את הדעת לשימוש, שעושים ילדים ובני נוער באינטרנט. בשנים האחרונות , לצד השימוש הגובר באינטרנט לצרכי למידה, תקשורת ומשחק, קיים גם שימוש לרעה ברשת. ישנם אתרים, המעודדים אובדנות ואף מציגים דרכים לביצוע התאבדות, בני נוער מתכתבים עם בני נוער אחרים ומצהירים על כוונות אבדניות. יחד עם זאת, ישנם אתרים אחרים, המספקים סיוע לילדים ובני נוער הנמצאים בסכנה אובדנית.

הגורם המבדיל בין אנשים במצוקה שהתאבדו לבין כאלה שהיו במצוקה חריפה ולא התאבדו הוא היכולת לבקש עזרה. היכולת לבקש עזרה מעידה על חוזק וחוסן. חשוב להעביר לילדים ומתבגרים את המסר לשיתוף מבוגר אחראי כאשר הם או אדם קרוב במצוקה. אדם אחד משמעותי שמקשיב ותומך, מספיק בכדי לעשות את ההבדל עבור מי שבמצוקה.

לפניות ושאלות אפשר לפנות לשירות הפסיכולוגי של מועצת אורנית:

ישראלה נוף
פסיכולוגית
03-9160120

גל סגל
פסיכולוגית
03-9160120

חן פתאל
מזכירת השירות הפסיכולוגי חינוכי
03-9160120